<h1>תמים דעים להראב"ד סימן ז'</h1>
<h2>דף צח:</h2>
שאלה זו שאל הרב רבי משה בר יהודה ז"ל אל הראב"ד ז"ל. מעשה באשה אחת שמלחה בשר בכלי מנוקב ואחר מליחה הדיחה במים וחזרה ומלחה הבשר בכלי שאינו מנוקב. ולאחר ג' ימים שכחה ומלחה מעט בשר כשיעור ביצה ומחצה על חתיכה אחד העליונה מאלו החתיכות הנתונות בכלי שאינו מנוקב. ואלו החתיכות רובן עצמות ומיעוטן בשר ואין בבשר לחודיה ס' שיבטל החתיכה מביצה ומחצ'. והסכמנו לדעת אחד כי (צ"ח ב') בשר בהדי בשר משערינן מאחר דבהאי חתיכה קטנה לית בה עצמות. ואמרינן נמי דהאי חתיכה העליונה שנמלחה עליה החתיכה הקטנה לא סגי לה בקליפה אף על פי שאמרנו מליח הרי הוא כרותח דצלי וסגי לה בקליפה הכא לא סגי לה בקליפה דמשקה הולך ויורד עד למטה כי היכי דאמרי' גבי חלב שאני חלב דמפעפע והולך בכוליה הכי נמי גבי דם הולך ויורד והסכמנו דהאיך חתיכה קטנה מותרת היא דלמאי חיישינן דנימא דהאי חתיכה עליונה שנמלחה עליה האי חתיכה קטנה חתיכה עצמה נעשת נבלה ואוסרת כל החתיכות כלן דסבירא להו לרבנן דכלהו חתיכות כחתיכה חדא דמו. דתניא (ק"ח) טפת חלב שנפלה על חתיכה כיון שנתן טעם בחתיכה וכו' עד וחכמים אומרים עד שיתן טעם ברוטב ובחתיכות. ואע"ג דאמרינן במסקנא דבאפשר לסוחטו פליגי ובין רבי יהודה ורבנן דפליגי בהא מלתא סבירא להו מין במינו לא בטיל. מ"מ ילפינן מהא מלתא דלרבנן דסבירא להו מין במינו (לא) בטיל לא סבירא להו האי סברא דנימא חתיכה עצמה נעשית נבלה. מדאמר ליה רב אחא מדפתא לרבינא ממאי דבאפשר לסוחטו פליגי דילמא באפשר לסוחטו דברי הכל אסור והכא במין במינו קמפלגי ורבנן לטעמייהו דאמרי מין במינו (לא) בטיל וקאמרי עד שיתן טעם ברוטב ובחתיכות דלא סבירא להו חתיכה עצמה נעשית נבלה דכל החתיכות וגם הרוטב כחתיכה אחת דמיא. ועוד ליכא למיחש דחתיכה אינה פולטת [אלא] ציר (וגם) [ו]לשמנונית לא חיישינן דנימא האי חתיכה העליונה פולטה שמנונית ובולעת האי חתיכה קטנה להא נמי ליכא למיחש כי מחמת מליחה אינה פולטת שמנונית כי אם ציר לבד. חדא דהא חזינן דהכי הוא דאינה פולטת שמנונית כי אם ציר לבד דהכי אמרינן בפרק כל הבשר (קי"ב ע"ב) רב מרי בר רחל אמלחה ליה חתיכה נבלה בהדי דשחוטה אתא לקמיה דרבה אמר ליה הטמאים לאסור צירן ורוטבן. ודיקא מדאצטריך ליה לרבה לאתויי הטמאים צירן ורוטבן ולשמנונית דנבלה לא חיישינן ש"מ דלא פלטה שמנונית מחמת מליחה אבל בולע חתיכה מלוחה שמנונית מחמת חמימות מליחה אבל בשאר חתיכות דהיתרא היה מחלוקת בינינו יש אוסרין כל החתיכות ונותנים טעם לדבריהם ואומרים מאחר דקי"ל (צ"ז ב') בדידיה משערינן וטעמא משום דלא ידעינן כמה פליט האי חתיכה קטנה זהו טעמן של אוסרין. ויש שמתירים ונותנים טעם לדבריהם ואומרים בהאי מעשה במאי דנפק מניה משערים דכי אמרינן בדידיה משערים ה"מ בכחל או בחתיכה דאיסורא משום שאינה פולטת כל מאי דאית בה ושיורי שייר ואין אנו יודעים כמה פליט וכמה שייר אמרינן בדידיה משערים לרווחא דמלתא וסלקינן נפשין מכל ספקות שבעולם אבל בהאי מעשה דדם כוליה נפיק ע"י מליחה והחתיכה עצמה מותרת אמרינן מאי דנפיק מניה משערים ויש בחתיכות כלן בשר יותר מס' לבטל דם לחודיה והכל מותר וכי היכי דחתיכ' עצמה מותרת כל החתיכות כלן נמי מותרות. ואומרים המתירים חזא הא חזינן [דבמאי] דנפיק מיניה משערים דתניא קדרה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בשל בנ"ט ש"מ במלתא דהיתרא במאי דנפיק מניה משערים. ובדברים אלו צריכין אנו לג' בתי דינים היושבים אחד יושב בהר הבית זהו ההר והב' יושב בפתח העזרה הוא לוניל והג' יושב בלשכת הגזית שמשם יוצאה תורה לכל סביבותיו הוא נמשי. ולא זו בלבד אנו צריכים לכם כי מאל"ף ועד תי"ו אנו צריכים לכם. תשובה להראב"ד על חתיכה קטנה שנמלח על חתיכה העליונה מן החתיכות שכבר נמלחו כל צרכן וחזרו ונמלחו בכלי שאינו מנוקב. ראיתי הסכמתם שהסכימו שאין משערים אלא בשר הואיל ואין בה עצם על זאת ההסכמה איני מסכים עמהם דהא קי"ל (צ"ח) כל איסורין שבתורה בששים ומזרוע בשלה גמרינן ואתיא כמ"ד בשר ועצמות כנגד עצמות עייל הנך להדי הנך. אלמא עצמות מבטלים בשר ובשר מבטל עצמות. ועוד דלא גריעי עצמות מחרסי קדרה שאמרו עד שיתן טעם ברוטב ובקיפה ובקדרה ואמרי לה בקדרה עצמה. ועוד דגרסי' בגמרא דבני מערבא בתרומה קלפי אסור מעלין את ההיתר וכ"ש קלפי היתר שמצטרפין להיתר. והדין נותן בכאן יותר מן התרומה לפי שהאיסור בנ"ט ובזמן שהטעם של איסור (מתפיס) [מתפשט] להיתר מרובה הרי הוא בטל בין לבשר בין לעצמות מ"מ לאותה חתיכה העליונה שנמלחה עליה צ"ע כי היא קבלה תחלה כל הדם מן החתיכה קטנה מאותה חתיכה יש פנים לאיסור גם אם באנו לחקור ולדרוש היטב אף לאותה חתיכה יש פנים להתיר כי מאחר שחזרו ומלחוה הרי אותה מליחה מפליט (אותה) אותו הדם הבא אליה מן החתיכה האחרת. ומאי שנא אותו הדם מן הדם של עצמה השתא הדם שנבלע בתוכה נפלט מפני המלח הדם הבא אליה דרך העברה לא כ"ש. ואין זה דומה לדגים טמאים שנמלחו עם דגים טהורים ולא לנבלה שנמלחה עם שחוטה דהתם משום שמנונית הוא ומליחה לא מהני' לה להכי אלא דאסרה לה נמי ואפילו מלחן בכלי מנוקב. מיהו דוקא כשהבשר ההוא עדיין לא פסק צירו וכל זמן שהוא פולט צירו מחמת מלחו אינו בולע. וגמרא ערוכה היא בידינו וכן כתבתי הלכך אותה חתיכה נמי מותרת וכן כל העליונות יש פנים להיתר לפי שהתחתונות נעשות כלי מנוקב לעליונות ואין הדם מתעכב בעליונות נמצא עכשיו לפי דברינו זה התחתונות השוכבות בקרקעיתו של כלי נאסרות מן הדם ההולך תחתיהן. עוד נשוב ונאמר גם על התחתונות שאינם נאסרות כלם כי אם צד התחתון שלהם אלא שצריך להעמיק בהם מפני שזה דומה להא דאמרינן (פסחים ע"ה:) נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו. גם לגדי כחוש שצלאו בחלבו (צ"ז) ואינו דומה למבושל ולא לחלב שמן שמפעפע. נמצא עכשיו מכלל דברינו בין שיש בחתיכות כדי לבטל הדם בין שאין בהם אותו הצד התחתון אסור. וצריך להעמיק בו שאין מבטלים איסור בס' אלא באיסור הבלול והמפוזר בכל ההיתר אבל אם נודע מקומו אין מבטלין אותו אבל יטול את מקומו אם הוא רותח. אלה הם הדברים הצריכים לאותם החתיכות כלם ודברים ברורים וזכים הם אבל נדבר עוד על הדברים אשר כתבו בכתבי' למען יגדיל תורה ויאדיר. שכתב כי אותה החתיכה קטנה אינה נאסרת מפני שמנונית חברתה שנאסרה מדמה שלה דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת חברתה בשמנוניתה. חדא דלדעת רבי יהודא הוא דאמר הכי ורבנן פליגי עליה. ועוד שאין המליחה מפליטה שמנונית כי אם ציר לבד. וכתב דבריו כאשר הם. וצריכין תקון מלח ותבלין. ואם הוא מפלטת ציר הלא הציר ההוא אסור מפני שהדם (ש)נבלע בו [ומה שאמרת דחנ"נ] אינה אלא לדעת רבי יהודה ואפי' לדעת רבי יהודה נמי הכא מאי אהני לן למיסר מידי אטו נבלה היא למיסר ברוטבה ובצירה. וכי קאמר רבי יהודה נעשית נבלה לא שנשתנית לנבלה. אלא שאין האיסור שבה נפרד מן הבשר שלה כעין חתיכה של נבלה שהרוטב שלה נידון כבשרה לומר שכל היוצא ממנה נדון כבשר אסור. ואם היא טפת חלב שנפלה על גבי חתיכה ונתנה בו טעם כל מה שיצא ממנה עוד נקרא בשר בחלב ואוסר כל שאר החתיכות במשהו כדין בשר בבשר. וקסבר אפשר לסוחטו אסור. לפיכך אין נפרדין זה מזה ולא נחשב החלב לצד אחד והבשר לצד אחר שאילו כן היה הבשר מצטרף עם שאר החתיכות ומבטלין את החלב שהוא מין בשאינו מינו. ולדעת רבנן דאמרי מין במינו בטל אע"פ שהוא נקרא בשר האסור בטל בס' [ואם] (ו)אין בהם כדי לבטלו אסורות ובעינן שיהא בחתיכות כדי לבטל הרוטב שיוצא ממנה משום דסבירא לן אפשר לסוחטו אסור והרי הוא כרוטב נבלה. מ"מ לענין חתיכה זו ולכל החתיכות העליונות אין כאן בית מיחוש שהרי אין איסורן אלא משום דם ואסור דם המלח (מכשירו) [מפליטו] כאשר אמרנו. ירושלמי בגמרא דערלה (פ"ב הל' ג' הביאו הר"ן ס"פ כל הבשר) גריסין של תרומה שנתבשלו עם עדשים של חולין ויש בהם בנ"ט רבה עליהם עדשים של חולין מותר. עד כמה ירבה פלוגתא דר' ורבי ישמעאל ברבי יוסי על דעתיה דרבי אמר עד שירבה על כלהן על דעתיה דרבי ישמעאל ב"ר יוסי עד (שירבה) [שירבו] על (כל הטפלים) [הנופלים]. האי סברא דרבי כמאן דאמר חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת לפי כולה ולא לפי האיסור שבה בלבד. ור' לטעמיה דאמר אפשר לסוחטו אסור ואין ההיתר נפרד מן האיסור ונחשב כלו איסור והרי הוא כמחמץ ומתבל שאמרו מין במינו להחמיר וצריך שירבה עליהן עד כדי להעלותן באחד ומאה ושלא יהא בהם בנ"ט. ובהא לא סבר לה כרבי יהודה דמין במינו בטל לדעת רבי ורבי ישמעאל ברבי יוסי נמי אפשר לסוחטו אסור סבירא ליה. ומשום הכי ההיתר שלהן אינו מסייע אל הרבוי הנוסף עליהן. אי נמי אפשר לסוחטו מותר מיהו כיון שקבלו העדשים טעם התרומה אינם עוזרים עוד לא לאיסור ולא להיתר. ואני תמה מאד על דברי רבי שחשב כל העדשים של חולין כאלו הם תרומה מפני טעם תרומה שבהם בשלמא לרבי יהודה דאמר חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות משום דסבירא ליה מין במינו במשהו. וכיון שטפת החלב נתנה טעם בחתיכה כל מה שיצא מאותה חתיכה לשאר החתיכות בשר בחלב הוא. אלא משום דשם הבשר האסור אוסר כל הבשר האחר במשהו אלא לרבי כיון דמין במינו בטל סבירא ליה ואינן נאסרות אלא מפני הטעם של תרומה והוא טעם הגריסין שבהם מה לנו עוד לבטל שיעור העדשים של חולין. ואם קבלו טעם הגריסין מ"מ טעם העדשים להיכן הלך והלא יש בהם גם כן טעם עדשים ויותר מטעם גריסין. והיכן מצינו בנ"ט שיהפוך את המקבל למינו. ואם כן ילקה אדם על טעם האיסור בשיעור ממשו ואנן לא סבירא לן הכי דאמרי' בעלמא (פסחים מ"ד) הנח לכותח הבבלי דליכא כזית בכדי אכילת פרס. וליכא מאן דאמר היתר מצטרף לאיסור אלא רבי עקיבא. ולא סבירא לן כותיה. ואם יאמר טוען מצינו המקבל את הטעם נהפך אל הנותן להיות מינו דתנן במסכת חלה (פרק ג' מ"ז) העושה עיסה מחטים ומאורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ויוצא בה ידי חובתו בפסח ואע"ג דרובא אורז הא אמרינן במסכת חלה ירוש' מתניתין דרשב"ג דהוא אמר לעולם אינה חייבת עד שיהא בה דגן כשיעור והתם אמרו הלכה כרשב"ג. ונראה לי דלא אמר רבי אלא בתרומה וכיוצא בה ובלבד בדבר שהוא בעינו והוא נאסר מטעם איסור ובא לבטלו מין במינו שהוא צריך ביטול אחר חוץ מביטול הטעם כגון עדשים הללו שנאסרו מטעם גריסין של תרומה. וכיון שנאסרו והרי הוא בעין שנחשוב אותן כאילו הן תרומה וצריכות מאה ואחד לבטלן. אע"פ שבטל בהם טעם התרומה וכן לערלה וכלאי הכרם אבל כל דבר הנימוח ובלול שאינו ניכר בעינו שאינו צריך כי אם בטול הטעם בלבד כיון שנוסף עליו כדי לבטל טעם האיסור שבו הכל מותר ואין ההיתר מסייע את האסור לאסור. ואם העדשים הללו שקבלו טעם התרומה נימוחו ונתערבו במין אחר שאינן ניכרין בו אין צריך שיעור כי אם לבטל טעם הגריסין של תרומה שבהן וקא נגעה הא מלתא בהא דאמרינן בעלמא רואין את ההיתר כאילו אינו והשאר שאינו מינו רבה עליו ומבטלו ואפילו ביין נסך אומרים כן וכ"ש בשאר איסורין. אלמא אין היתר מצטרף לאסור כנ"ל. ודעתי מיושבת עליו. תו גרסי' התם בגמרא של ערלה (פ"ב) גריסין של תרומה שנתבשלו עם עדשים של חולין ואין בהם בנ"ט רבה עליהם גריסין של חולין מין מעורר את מינו לאסור לא תהא זו גדולה מיין נסך. כמה דאת אמר ביין נסך רואין את ההיתר כמו שאינו ואותו האיסור אם יש בו בנ"ט אסור ואם לאו מותר אף הכא כן. הדא אמרה אם רבה עליהן גריסין של תרומה אסור. כלומר מדאצטריך למימר דרבוי גריסין של חולין אינו אוסר מכלל דרבוי גריסין של תרומה אוסר. פירוש ולא אמרי' כיון שנתבטלה התרומה בהן לעולם יהא מותר והכל יעשה היתר. אלא חוזר לאיסור על ידי רבוי ולא ידעי' בשאר איסורי אי אמרי' הכי ודילמא תרומה שאני מפני שצריכה להרים ומשם היא נמי חוזרת ומדמע' לפי חשבון תרומה שבה אבל איסור שאינו צריך להרי' שהוא בטל לגמרי ואינו חוזר ואוסר כבר נעשה היתר גמור וכן עיקר. וכך שנינו במשנת ערלה (פ"ב מ"ג) שאפי' איסור שבטל מעלה את האיסור אחר כגון ערלה מעלה את הערלה ואת הכלאים והכלאים את הערלה. וכבר כתבתי כל זה בפי' ע"א באר היטב. ולענין שאר החתיכות אי משערי' בדידה או במאי דנפק מינה. הלכה זו רופפת בידינו שאין לנו ראיה להיתר אלא שאנו נוהגים בה היתר מפי רבותינו. ודעתי נוטה להתיר. ומעשים בכל יום אנחנו עושים בכפות וקערות של חלב שנכנסות לקדרה של בשר או בהפך. ואנו מורים בהם להתיר. גם מפי הרב יוסף בן פלאתי ז"ל נעזרתי ומזה הטעם כי כל דבר שהוא חוזר להיתרו אין משערים אותו בגופו. וכן הדין בחתיכה של בשר שאין אסורה אלא מטעם דם שהרי היא חוזרת להכשר ע"י מליחה הלכך אין משערין אותה אלא ביוצא ממנו ואין חושבים אותו כלום לאיסור אלא שאומדים אותו יפה שלא יבא לידי ספק. ואיך נחשוב אותן כלן אסור וההיתר נשאר לפנינו בעין ונראה כי לא חסרה מדתו. והטעם שהביאו המתירים מקדרה שבשל בה תרומה וחזר ובשל בה חולין שהוא בנ"ט אינה ראיה דהא טעים ליה כהן. אי נמי קפילא ארמאה. ואי לא משכח בה טעם איסור לית דין ולית דיין דשרי. וכי אסתפקא מלתא במידי דליכא שיעורא במלתא דליכא למיקם אטעמא משערינן ליה בס'. על דבר החתיכות אשר אמרתי שהם נאסרות יכול אני להכשיר עוד מהן הצד העליון שבהן משום דלא דמו למבושל אלא לפסח שנטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו. וכל איסור שמקום נפילתו ידוע ואינו מפעפע ואינו מבושל בנטילת מקומו סגי ליה דלא עדיף מרוטב ומחלב כחוש ישמע חכם ויוסף לקח ונבון תחבולות יקנה.
<h2>דף קח.</h2>
שאלה זו שאל הרב רבי משה בר יהודה ז"ל אל הראב"ד ז"ל. מעשה באשה אחת שמלחה בשר בכלי מנוקב ואחר מליחה הדיחה במים וחזרה ומלחה הבשר בכלי שאינו מנוקב. ולאחר ג' ימים שכחה ומלחה מעט בשר כשיעור ביצה ומחצה על חתיכה אחד העליונה מאלו החתיכות הנתונות בכלי שאינו מנוקב. ואלו החתיכות רובן עצמות ומיעוטן בשר ואין בבשר לחודיה ס' שיבטל החתיכה מביצה ומחצ'. והסכמנו לדעת אחד כי (צ"ח ב') בשר בהדי בשר משערינן מאחר דבהאי חתיכה קטנה לית בה עצמות. ואמרינן נמי דהאי חתיכה העליונה שנמלחה עליה החתיכה הקטנה לא סגי לה בקליפה אף על פי שאמרנו מליח הרי הוא כרותח דצלי וסגי לה בקליפה הכא לא סגי לה בקליפה דמשקה הולך ויורד עד למטה כי היכי דאמרי' גבי חלב שאני חלב דמפעפע והולך בכוליה הכי נמי גבי דם הולך ויורד והסכמנו דהאיך חתיכה קטנה מותרת היא דלמאי חיישינן דנימא דהאי חתיכה עליונה שנמלחה עליה האי חתיכה קטנה חתיכה עצמה נעשת נבלה ואוסרת כל החתיכות כלן דסבירא להו לרבנן דכלהו חתיכות כחתיכה חדא דמו. דתניא (ק"ח) טפת חלב שנפלה על חתיכה כיון שנתן טעם בחתיכה וכו' עד וחכמים אומרים עד שיתן טעם ברוטב ובחתיכות. ואע"ג דאמרינן במסקנא דבאפשר לסוחטו פליגי ובין רבי יהודה ורבנן דפליגי בהא מלתא סבירא להו מין במינו לא בטיל. מ"מ ילפינן מהא מלתא דלרבנן דסבירא להו מין במינו (לא) בטיל לא סבירא להו האי סברא דנימא חתיכה עצמה נעשית נבלה. מדאמר ליה רב אחא מדפתא לרבינא ממאי דבאפשר לסוחטו פליגי דילמא באפשר לסוחטו דברי הכל אסור והכא במין במינו קמפלגי ורבנן לטעמייהו דאמרי מין במינו (לא) בטיל וקאמרי עד שיתן טעם ברוטב ובחתיכות דלא סבירא להו חתיכה עצמה נעשית נבלה דכל החתיכות וגם הרוטב כחתיכה אחת דמיא. ועוד ליכא למיחש דחתיכה אינה פולטת [אלא] ציר (וגם) [ו]לשמנונית לא חיישינן דנימא האי חתיכה העליונה פולטה שמנונית ובולעת האי חתיכה קטנה להא נמי ליכא למיחש כי מחמת מליחה אינה פולטת שמנונית כי אם ציר לבד. חדא דהא חזינן דהכי הוא דאינה פולטת שמנונית כי אם ציר לבד דהכי אמרינן בפרק כל הבשר (קי"ב ע"ב) רב מרי בר רחל אמלחה ליה חתיכה נבלה בהדי דשחוטה אתא לקמיה דרבה אמר ליה הטמאים לאסור צירן ורוטבן. ודיקא מדאצטריך ליה לרבה לאתויי הטמאים צירן ורוטבן ולשמנונית דנבלה לא חיישינן ש"מ דלא פלטה שמנונית מחמת מליחה אבל בולע חתיכה מלוחה שמנונית מחמת חמימות מליחה אבל בשאר חתיכות דהיתרא היה מחלוקת בינינו יש אוסרין כל החתיכות ונותנים טעם לדבריהם ואומרים מאחר דקי"ל (צ"ז ב') בדידיה משערינן וטעמא משום דלא ידעינן כמה פליט האי חתיכה קטנה זהו טעמן של אוסרין. ויש שמתירים ונותנים טעם לדבריהם ואומרים בהאי מעשה במאי דנפק מניה משערים דכי אמרינן בדידיה משערים ה"מ בכחל או בחתיכה דאיסורא משום שאינה פולטת כל מאי דאית בה ושיורי שייר ואין אנו יודעים כמה פליט וכמה שייר אמרינן בדידיה משערים לרווחא דמלתא וסלקינן נפשין מכל ספקות שבעולם אבל בהאי מעשה דדם כוליה נפיק ע"י מליחה והחתיכה עצמה מותרת אמרינן מאי דנפיק מניה משערים ויש בחתיכות כלן בשר יותר מס' לבטל דם לחודיה והכל מותר וכי היכי דחתיכ' עצמה מותרת כל החתיכות כלן נמי מותרות. ואומרים המתירים חזא הא חזינן [דבמאי] דנפיק מיניה משערים דתניא קדרה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בשל בנ"ט ש"מ במלתא דהיתרא במאי דנפיק מניה משערים. ובדברים אלו צריכין אנו לג' בתי דינים היושבים אחד יושב בהר הבית זהו ההר והב' יושב בפתח העזרה הוא לוניל והג' יושב בלשכת הגזית שמשם יוצאה תורה לכל סביבותיו הוא נמשי. ולא זו בלבד אנו צריכים לכם כי מאל"ף ועד תי"ו אנו צריכים לכם. תשובה להראב"ד על חתיכה קטנה שנמלח על חתיכה העליונה מן החתיכות שכבר נמלחו כל צרכן וחזרו ונמלחו בכלי שאינו מנוקב. ראיתי הסכמתם שהסכימו שאין משערים אלא בשר הואיל ואין בה עצם על זאת ההסכמה איני מסכים עמהם דהא קי"ל (צ"ח) כל איסורין שבתורה בששים ומזרוע בשלה גמרינן ואתיא כמ"ד בשר ועצמות כנגד עצמות עייל הנך להדי הנך. אלמא עצמות מבטלים בשר ובשר מבטל עצמות. ועוד דלא גריעי עצמות מחרסי קדרה שאמרו עד שיתן טעם ברוטב ובקיפה ובקדרה ואמרי לה בקדרה עצמה. ועוד דגרסי' בגמרא דבני מערבא בתרומה קלפי אסור מעלין את ההיתר וכ"ש קלפי היתר שמצטרפין להיתר. והדין נותן בכאן יותר מן התרומה לפי שהאיסור בנ"ט ובזמן שהטעם של איסור (מתפיס) [מתפשט] להיתר מרובה הרי הוא בטל בין לבשר בין לעצמות מ"מ לאותה חתיכה העליונה שנמלחה עליה צ"ע כי היא קבלה תחלה כל הדם מן החתיכה קטנה מאותה חתיכה יש פנים לאיסור גם אם באנו לחקור ולדרוש היטב אף לאותה חתיכה יש פנים להתיר כי מאחר שחזרו ומלחוה הרי אותה מליחה מפליט (אותה) אותו הדם הבא אליה מן החתיכה האחרת. ומאי שנא אותו הדם מן הדם של עצמה השתא הדם שנבלע בתוכה נפלט מפני המלח הדם הבא אליה דרך העברה לא כ"ש. ואין זה דומה לדגים טמאים שנמלחו עם דגים טהורים ולא לנבלה שנמלחה עם שחוטה דהתם משום שמנונית הוא ומליחה לא מהני' לה להכי אלא דאסרה לה נמי ואפילו מלחן בכלי מנוקב. מיהו דוקא כשהבשר ההוא עדיין לא פסק צירו וכל זמן שהוא פולט צירו מחמת מלחו אינו בולע. וגמרא ערוכה היא בידינו וכן כתבתי הלכך אותה חתיכה נמי מותרת וכן כל העליונות יש פנים להיתר לפי שהתחתונות נעשות כלי מנוקב לעליונות ואין הדם מתעכב בעליונות נמצא עכשיו לפי דברינו זה התחתונות השוכבות בקרקעיתו של כלי נאסרות מן הדם ההולך תחתיהן. עוד נשוב ונאמר גם על התחתונות שאינם נאסרות כלם כי אם צד התחתון שלהם אלא שצריך להעמיק בהם מפני שזה דומה להא דאמרינן (פסחים ע"ה:) נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו. גם לגדי כחוש שצלאו בחלבו (צ"ז) ואינו דומה למבושל ולא לחלב שמן שמפעפע. נמצא עכשיו מכלל דברינו בין שיש בחתיכות כדי לבטל הדם בין שאין בהם אותו הצד התחתון אסור. וצריך להעמיק בו שאין מבטלים איסור בס' אלא באיסור הבלול והמפוזר בכל ההיתר אבל אם נודע מקומו אין מבטלין אותו אבל יטול את מקומו אם הוא רותח. אלה הם הדברים הצריכים לאותם החתיכות כלם ודברים ברורים וזכים הם אבל נדבר עוד על הדברים אשר כתבו בכתבי' למען יגדיל תורה ויאדיר. שכתב כי אותה החתיכה קטנה אינה נאסרת מפני שמנונית חברתה שנאסרה מדמה שלה דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת חברתה בשמנוניתה. חדא דלדעת רבי יהודא הוא דאמר הכי ורבנן פליגי עליה. ועוד שאין המליחה מפליטה שמנונית כי אם ציר לבד. וכתב דבריו כאשר הם. וצריכין תקון מלח ותבלין. ואם הוא מפלטת ציר הלא הציר ההוא אסור מפני שהדם (ש)נבלע בו [ומה שאמרת דחנ"נ] אינה אלא לדעת רבי יהודה ואפי' לדעת רבי יהודה נמי הכא מאי אהני לן למיסר מידי אטו נבלה היא למיסר ברוטבה ובצירה. וכי קאמר רבי יהודה נעשית נבלה לא שנשתנית לנבלה. אלא שאין האיסור שבה נפרד מן הבשר שלה כעין חתיכה של נבלה שהרוטב שלה נידון כבשרה לומר שכל היוצא ממנה נדון כבשר אסור. ואם היא טפת חלב שנפלה על גבי חתיכה ונתנה בו טעם כל מה שיצא ממנה עוד נקרא בשר בחלב ואוסר כל שאר החתיכות במשהו כדין בשר בבשר. וקסבר אפשר לסוחטו אסור. לפיכך אין נפרדין זה מזה ולא נחשב החלב לצד אחד והבשר לצד אחר שאילו כן היה הבשר מצטרף עם שאר החתיכות ומבטלין את החלב שהוא מין בשאינו מינו. ולדעת רבנן דאמרי מין במינו בטל אע"פ שהוא נקרא בשר האסור בטל בס' [ואם] (ו)אין בהם כדי לבטלו אסורות ובעינן שיהא בחתיכות כדי לבטל הרוטב שיוצא ממנה משום דסבירא לן אפשר לסוחטו אסור והרי הוא כרוטב נבלה. מ"מ לענין חתיכה זו ולכל החתיכות העליונות אין כאן בית מיחוש שהרי אין איסורן אלא משום דם ואסור דם המלח (מכשירו) [מפליטו] כאשר אמרנו. ירושלמי בגמרא דערלה (פ"ב הל' ג' הביאו הר"ן ס"פ כל הבשר) גריסין של תרומה שנתבשלו עם עדשים של חולין ויש בהם בנ"ט רבה עליהם עדשים של חולין מותר. עד כמה ירבה פלוגתא דר' ורבי ישמעאל ברבי יוסי על דעתיה דרבי אמר עד שירבה על כלהן על דעתיה דרבי ישמעאל ב"ר יוסי עד (שירבה) [שירבו] על (כל הטפלים) [הנופלים]. האי סברא דרבי כמאן דאמר חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת לפי כולה ולא לפי האיסור שבה בלבד. ור' לטעמיה דאמר אפשר לסוחטו אסור ואין ההיתר נפרד מן האיסור ונחשב כלו איסור והרי הוא כמחמץ ומתבל שאמרו מין במינו להחמיר וצריך שירבה עליהן עד כדי להעלותן באחד ומאה ושלא יהא בהם בנ"ט. ובהא לא סבר לה כרבי יהודה דמין במינו בטל לדעת רבי ורבי ישמעאל ברבי יוסי נמי אפשר לסוחטו אסור סבירא ליה. ומשום הכי ההיתר שלהן אינו מסייע אל הרבוי הנוסף עליהן. אי נמי אפשר לסוחטו מותר מיהו כיון שקבלו העדשים טעם התרומה אינם עוזרים עוד לא לאיסור ולא להיתר. ואני תמה מאד על דברי רבי שחשב כל העדשים של חולין כאלו הם תרומה מפני טעם תרומה שבהם בשלמא לרבי יהודה דאמר חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות משום דסבירא ליה מין במינו במשהו. וכיון שטפת החלב נתנה טעם בחתיכה כל מה שיצא מאותה חתיכה לשאר החתיכות בשר בחלב הוא. אלא משום דשם הבשר האסור אוסר כל הבשר האחר במשהו אלא לרבי כיון דמין במינו בטל סבירא ליה ואינן נאסרות אלא מפני הטעם של תרומה והוא טעם הגריסין שבהם מה לנו עוד לבטל שיעור העדשים של חולין. ואם קבלו טעם הגריסין מ"מ טעם העדשים להיכן הלך והלא יש בהם גם כן טעם עדשים ויותר מטעם גריסין. והיכן מצינו בנ"ט שיהפוך את המקבל למינו. ואם כן ילקה אדם על טעם האיסור בשיעור ממשו ואנן לא סבירא לן הכי דאמרי' בעלמא (פסחים מ"ד) הנח לכותח הבבלי דליכא כזית בכדי אכילת פרס. וליכא מאן דאמר היתר מצטרף לאיסור אלא רבי עקיבא. ולא סבירא לן כותיה. ואם יאמר טוען מצינו המקבל את הטעם נהפך אל הנותן להיות מינו דתנן במסכת חלה (פרק ג' מ"ז) העושה עיסה מחטים ומאורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ויוצא בה ידי חובתו בפסח ואע"ג דרובא אורז הא אמרינן במסכת חלה ירוש' מתניתין דרשב"ג דהוא אמר לעולם אינה חייבת עד שיהא בה דגן כשיעור והתם אמרו הלכה כרשב"ג. ונראה לי דלא אמר רבי אלא בתרומה וכיוצא בה ובלבד בדבר שהוא בעינו והוא נאסר מטעם איסור ובא לבטלו מין במינו שהוא צריך ביטול אחר חוץ מביטול הטעם כגון עדשים הללו שנאסרו מטעם גריסין של תרומה. וכיון שנאסרו והרי הוא בעין שנחשוב אותן כאילו הן תרומה וצריכות מאה ואחד לבטלן. אע"פ שבטל בהם טעם התרומה וכן לערלה וכלאי הכרם אבל כל דבר הנימוח ובלול שאינו ניכר בעינו שאינו צריך כי אם בטול הטעם בלבד כיון שנוסף עליו כדי לבטל טעם האיסור שבו הכל מותר ואין ההיתר מסייע את האסור לאסור. ואם העדשים הללו שקבלו טעם התרומה נימוחו ונתערבו במין אחר שאינן ניכרין בו אין צריך שיעור כי אם לבטל טעם הגריסין של תרומה שבהן וקא נגעה הא מלתא בהא דאמרינן בעלמא רואין את ההיתר כאילו אינו והשאר שאינו מינו רבה עליו ומבטלו ואפילו ביין נסך אומרים כן וכ"ש בשאר איסורין. אלמא אין היתר מצטרף לאסור כנ"ל. ודעתי מיושבת עליו. תו גרסי' התם בגמרא של ערלה (פ"ב) גריסין של תרומה שנתבשלו עם עדשים של חולין ואין בהם בנ"ט רבה עליהם גריסין של חולין מין מעורר את מינו לאסור לא תהא זו גדולה מיין נסך. כמה דאת אמר ביין נסך רואין את ההיתר כמו שאינו ואותו האיסור אם יש בו בנ"ט אסור ואם לאו מותר אף הכא כן. הדא אמרה אם רבה עליהן גריסין של תרומה אסור. כלומר מדאצטריך למימר דרבוי גריסין של חולין אינו אוסר מכלל דרבוי גריסין של תרומה אוסר. פירוש ולא אמרי' כיון שנתבטלה התרומה בהן לעולם יהא מותר והכל יעשה היתר. אלא חוזר לאיסור על ידי רבוי ולא ידעי' בשאר איסורי אי אמרי' הכי ודילמא תרומה שאני מפני שצריכה להרים ומשם היא נמי חוזרת ומדמע' לפי חשבון תרומה שבה אבל איסור שאינו צריך להרי' שהוא בטל לגמרי ואינו חוזר ואוסר כבר נעשה היתר גמור וכן עיקר. וכך שנינו במשנת ערלה (פ"ב מ"ג) שאפי' איסור שבטל מעלה את האיסור אחר כגון ערלה מעלה את הערלה ואת הכלאים והכלאים את הערלה. וכבר כתבתי כל זה בפי' ע"א באר היטב. ולענין שאר החתיכות אי משערי' בדידה או במאי דנפק מינה. הלכה זו רופפת בידינו שאין לנו ראיה להיתר אלא שאנו נוהגים בה היתר מפי רבותינו. ודעתי נוטה להתיר. ומעשים בכל יום אנחנו עושים בכפות וקערות של חלב שנכנסות לקדרה של בשר או בהפך. ואנו מורים בהם להתיר. גם מפי הרב יוסף בן פלאתי ז"ל נעזרתי ומזה הטעם כי כל דבר שהוא חוזר להיתרו אין משערים אותו בגופו. וכן הדין בחתיכה של בשר שאין אסורה אלא מטעם דם שהרי היא חוזרת להכשר ע"י מליחה הלכך אין משערין אותה אלא ביוצא ממנו ואין חושבים אותו כלום לאיסור אלא שאומדים אותו יפה שלא יבא לידי ספק. ואיך נחשוב אותן כלן אסור וההיתר נשאר לפנינו בעין ונראה כי לא חסרה מדתו. והטעם שהביאו המתירים מקדרה שבשל בה תרומה וחזר ובשל בה חולין שהוא בנ"ט אינה ראיה דהא טעים ליה כהן. אי נמי קפילא ארמאה. ואי לא משכח בה טעם איסור לית דין ולית דיין דשרי. וכי אסתפקא מלתא במידי דליכא שיעורא במלתא דליכא למיקם אטעמא משערינן ליה בס'. על דבר החתיכות אשר אמרתי שהם נאסרות יכול אני להכשיר עוד מהן הצד העליון שבהן משום דלא דמו למבושל אלא לפסח שנטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו. וכל איסור שמקום נפילתו ידוע ואינו מפעפע ואינו מבושל בנטילת מקומו סגי ליה דלא עדיף מרוטב ומחלב כחוש ישמע חכם ויוסף לקח ונבון תחבולות יקנה.
